פרסומים אחרים
עוד מילים
מתוך כתב העת "הו!", גיליון 8



בטרם


עוֹלָם שׁוֹכֵב עֵירֹם עַל גַּג אִשָּׁה
דְּמוּמָה. אֲנִי מַבִּיט בּוֹ מִמְּצוּלַת
הַשֶּׁקֶט, מַבָּטִי עָטוּף אִוְשָׁה
מוּצֶפֶת בְּעֶרְגָּה, שׁוֹתֶה בַּלָּאט
אֶת הָעוֹלָם, אֲשֶׁר שׁוֹתֶה אֶת אוֹר
הַשֶּׁמֶשׁ הַזָּהֹב בְּצִמָּאוֹן,
כְּמוֹ לֹא שָׁתָה דָּבָר מִלְּבַד הַקֹּר.
אַךְ הִיא שְׁקוּעָה עָמֹק בְּחִזָּיוֹן
שֶׁל לַיְלָה, לֹא יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי
מַבִּיט בָּהּ, בְּפָנֶיהָ, בְּנַפְשָׁהּ,
חוֹרֵז מִלִּים נוּגוֹת עַל חוּט שָׁנִי:
עוֹלָם שׁוֹכֵב עֵירֹם עַל גַּג אִשָּׁה.



המניפסט של הלילה


אָז כֻּלָּן כָּאן יָפוֹת וְכֻלָּם כָּאן יָפִים,
וְהַכֹּל כָּאן רָווּי מַשְׁקָאוׂת חֲרִיפִים;
בְּעֵינֵינוּ אוׂרוׂת רְחוׂקִים רוׂעֲפִים –
לֹא, הַיּוׂם לֹא נִזְכֹּר אֶת אֶתְמוׂל.

הַיָּרֵחַ שִׁכּוׂר, כּוׂכָבָיו רוׂפְפִים,
וְהַלַּיְלָה עוׂגֵב עַל צְלָלִים עֲיֵפִים;
נִשְׁמוׂתֵינוּ שׁוׂתְקוׂת כְּמוׂ גְּוִיּוׂת שֶׁל שְֹרָפִים –
לֹא נוׂעַדְנוּ הַלַּיְלָה לִקְמׂל.

אִם יִנְהַג כָּרָאוּי, אִם מַסְפִּיק יַעֲמׁל,
אָז יוׂדֵעַ הֵיטֵב כָּאן כָּל גֶּבֶר נִמּוֹל
שֶׁהַלַּיְלָה יִגְנַח בְּסֻלַּם סִי בֶּמוׂל –
כִּי כֻּלָּם כָּאן טְרוּפִים וְטוֹרְפִים.

וְאַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּנוּ תִּגְמֹל
בִּשְׁתִיקוֹת סַנְוֵרִים נְטוּלוֹת אָקָמוֹל,
וְהַבֹּקֶר עָלֵינוּ שֵׁנִית לֹא יַחְמֹל –
וּלְכָל הַלֵּילוֹת יֵשׁ סוֹפִים.


---

מתוך מדור תרבות וספרות של עיתון "הארץ"



ובכל זאת מילים


אָהַבְתִּי נַעֲרָה אֲשֶׁר יָדְעָה לִשְׁתּׂק בְּשֵׁשׁ שָׁפוֹת.
גְּרוֹנִי הָיָה רֵיק וּפוׂשֵׁר, וּשְׁתִיקוׂתַי הָיוּ רָפוׂת.
שָֹפָה אַחַת הָיְתָה לִי, וְהָיִיתִי לָהּ שְׁתִיקָה טְרוּפָה.
"גְּרוׂנִי גְּרוׂנִי אֵינוׂ רוׂוֶה, שְֹפָתִי שְֹפָתִי אֵינָהּ שָֹפָה",
אָמַרְתִּי אֶת מַה שֶּׁאוׂמְרִים, וְלֹא אָמַרְתִּי אַף מִלָּה.
וְהַדְּבָרִים הָיוּ בְּרוּרִים לְלֹא סָפֵק אוֹ שְׁאֵלָה.
וּבָא הַלַּיְלָה וְקוׂלוׂ הָיָה קוׂלִי הַבִּלְעָדִי.
בְּשֵׁשׁ שָֹפוֹת יָדְעָה, וְלֹא שָֹתְקָה אַף פַּעַם לְיָדִי.


במקום מכתב


עַל שְׂפָתַי שֶׁאָדְמוּ מִשְּׂרִידֵי דָּם וָשֶׁמֶשׁ
הֲבָרוֹת חֲדָשׁוֹת נִשְׁבָּרוֹת. בְּחַדְרִי
עוֹד הוֹמָה כְּתָמִיד מוּעָקָה מִתְנַשֶּׁמֶת,
אוֹ אוּלַי נְשִׁימָה מְעִיקָה. הִזָּכְרִי
בִּשְׁתִיקָה נְכוֹנָה אוֹ שְׁתִיקָה נֶאֱשֶׁמֶת,
הִזָּכְרִי, אָנָּא, אַל תִּשְׁכְּחִי. הִשָּׁבְרִי
עַל שְׂפָתַי הַסְּמוּקוֹת מִשְּׂרִידִים. אַתְּ כְּשֶׁמֶן
בְּתוֹךְ מַיִם רַבִּים אֲחֵרִים. "עֲרִירִי
הוּא הַשֶּׁקֶט בְּטֶרֶם עוֹזְבִים", הִיא רוֹשֶׁמֶת
בְּמִכְתָּב מְבֻשָּׂם. מִכְתָּבִי הוּא נָכְרִי
וְאֵינוֹ מְבֻשָּׂם; אַךְ קִרְאִי לוֹ בְּשֵׁם, הֵן
הוּא אָדֹם כִּשְׂפָתַי, הוּא אָדֹם כְּשִׁירִי.


ואשלח ידי אל

(המילים שהייתי צריך להגיד ונתקעו לי בגרון)

עָלַי לְהַרְפּוׂת מִקַּרְנוׂת הַמִּזְבֵּחַ.
הִגִּיעָה הָעֵת לְמוׂלֵל בְּיָדַי
אֶת כָּל שְׁיָרֵי הַהִסּוּס שֶנִּבֵּחַ
יָמִים אֲרֻכִּים בְּרׂאשִׁי אֶת פְּחָדַי.

מִזְבֵּחַ שֶׁלִּי, כּׂה רַכּוׂת הֵן יָדֶיךָ.
כָּל אַרְבַּע יָדֶיךָ רַכּוׂת לִי מִדַּי.
אֲנִי לֹא אֶשְׂרֹד בְּלִי הָרֹך, בִּלְעָדֶיךָ.
אֲנִי לֹא אֶשְׂרֹד עִם הָרֹך, בִּלְעָדַי.


מכאן רואים את השמש


שִׁירָה נִכְתֶּבֶת רַק בְּטֶרֶם
אוׂ בְּדִיעֲבַד.
מֵהֲמֻלַּת הַסְּרָק נוׂתֶרֶת
הַשְּׁתִיקָה בִּלְבַד.

וְתִתְאַוֶּה מְאׂד לִכְלֹא
רֶגַע שֶׁל עַכְשָׁו.
וְתִתְאַמֵּץ מְאׂד, וְלֹא.
וְתִכְתּׂב לַשָּׁוְא.

כִּי אֵיךְ הַיָּם, אֵיךְ רוּחַ שַׁחַר,
אֵיךְ שָׁאוׂן מָתוׂק
שֶׁל בּׂקֶר הַמַּמְרִיא כְּשַׁחַף
יְכוֹלִים לִשְׁתּׂק?


---


מתוך מגזין TimeOut



כל


כָּל הַנְּעָרִים הוֹלְכִים אֶל הַצָּבָא
וְהַצָּבָא אֵינֶנּוּ מָלֵא
כָּל הַנְּעָרִים עוֹשִׂים אַהֲבָה
וְהַזַּיִן אֵינֶנּוּ כָּלֶה

כָּל הַנְּעָרוֹת עִם אוֹתָהּ מַחֲלָה
וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ חוֹלֶה
כָּל הַנְּעָרוֹת עוֹלוֹת לַגּוֹלָה
וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ עוֹלֶה

הַכֹּל יוֹדְעים אֶת שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים
וַאֲנִי אֵינִי מְגַלֶּה
שֶׁכֻּלִּי רַק בְּשָׂרִים דָּמִים וּזְרָעִים
וַאֲנִי אֵינֶנִּי מָלֵא

---


מתוך כתב העת "הו!", גיליון 9



מיתוס חדש

תגובה ל"מנגד" של רחל בלוֹבשטיין–סלע

כּוֹאֵב הָרֹאשׁ. הַבֶּטֶן כּוֹאֶבֶת:
הָלְכָה. רֵיק מְאוֹד.
בְּכָל אַכְזבָָה
יֵשׁ טַעַם שֶׁל עוֹד.

זוֹ מוּל זוֹ — הַבֵּיצִים הַשְׁתַּיִם
שֶׁל גֶּבֶר אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
כּוֹאֲבוֹת לָעַד.

פָּרוֹשׂ כַּפַּיִם. שָׁפוֹךְ הַזֶּרַע.
הִיא לֹא חָזְרָה.
אֵין עוֹד נְבוֹ, לֹא,
רַק אֶרֶץ זָרָה.


לשיכורה העירומה שאני יודע מבלי לדעת את שמה


הַקַּעֲקוּעַ, כֶּתֶר ישְַׁבָנֵךְ,
יִהְיֶה לָךְ שֵׁם הַלַּיְלָה. כִּי לְכָל אִישׁ
יֵשׁ שֵׁם וְגוֹ', קְרֵי: וְגוֹמֵר. אֵינֵךְ
גּוֹמֶרֶת. לֹא אִכְפַּת לִי. כִּי הַחֹלִי
שׂוֹחֶה בַּתְּעָלוֹת שֶׁלָּךְ, הֵן רַק
שֶׁלָּךְ. מָה שֶׁהָיהָ שֶׁלִּי אֵינוֹ.
וּכְשֶׁיֵּצֵא מִמֵּךְ תִּינוֹק הַסְּרָק
שִׂימִינִי כְּחוֹתָם עַל ישְַׁבָנוֹ.


הצעה לדיאלוג ללא פנים


היא:
וּבֵינְתַיִם אֲנִי דּוּמִיּהָ נְטוּלַת
הַכָּרָה. אֵין מִלִּים, בָּעוֹלָם אֵין מִלִּים
בִּשְׁבִילִי. מָה יוֹדַעַת הַשֶּׁמֶשׁ זוּלַת
הָאָדָם בַּבְּקָרִים? מַלְאָכִים עוֹד עוֹלִים
וְיוֹרְדִים בַּלֵּילוֹת; אַךְ הַשֶּׁמֶשׁ, אֵלַת
הַבְּקָרִים, מְנַפֶּצֶת אוֹתָם עוֹלָלִים
וְתָמִים לִרְסִיסִים שֶׁל אוֹר-בֹּקֶר מֻחְלָט,
וְהַכֹּל מִטַּשְׁטֵשׁ, מִתְמַלֵּא עַרְפִלִּים.

הוא:
אַךְ בַּבֹּקֶר הָעִיר טְהוֹרָה, הָרְחוֹבוֹת
מַמְרִיאִים. אַתְּ יוֹדַעַת, אָהַבְתִּי אוֹתָהּ
כִּי דָּמְתָה הִיא לְשֶׁמֶשׁ. כֻּלָּן, אֲהָבוֹת
שֶׁאָסַפְתִּי, נוֹלְדוּ בַּבְּקָרִים. עֲלָטָה
מַפְחִידָה אוֹתִי עוֹד מִיּלְַדוּת. הֵן שָׁבוֹת
לְרֹאשִׁי; כֵּן, הַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד לָהֲטָה
מֵעָלֵינוּ. הַיּוֹם זֶהוּ בֹּקֶר עָבֹת,
וְהַשֶּׁמֶשׁ נִטְמֶרֶת בְּתוֹךְ שִׂמְלָתָהּ.

היא:
זֶה מַפְחִיד. הִסְתַּכֵּל אֵיךְ הַבֹּקֶר מוּלָט,
אֵיךְ עָבִים כְּמוֹ שֵׁדִים, אֵיךְ שָׁמַיִם חוֹלִים.
זֶה מַזְכִּיר לִי דְּבָרִים שֶׁנָּגוֹזוּ; מִלַּת
אַהֲבָה יְשָׁנָה וּדְבָרִים חֲלוּלִים
אֲחֵרִים. אֲבָל אֵין לִי מִלִּים. הֲמֻלַּת-
הָרְחוֹבוֹת רְחוֹקָה, אֲבָל טַל עַל עָלִים
מְנַגֵּן לִי שִׁיר עֶרֶשׂ. כִּמְעַט שֶׁנִּפְלַט
סוֹד הָאוֹר, וְאַתָּה מִסְתַּתֵּר בַּצְּלָלִים.

הוא:
אֲנִי לֹא מִסְתַּתֵּר, אֲנִי כָּאן. רְבָבוֹת
כְּבָר סִפְּרוּ לִי עַל שְׁלַל חֲלוֹמוֹת בְּעָתָה
שֶׁרָדְפוּ אוֹתָם; אַךְ אֲנִי כָּאן, מַקְשִׁיבוֹת
לָךְ אָזְנַי בִּתְשׁוּקָה. כָּאן עוֹד לֹא נִשְׁפְּטָה
נַעֲרָה מֵעוֹלָם; שַׁחְרְרִי עַכָּבוֹת
יְשָׁנוֹת, שַׁחְרְרִי הַדְחָקוֹת שֶׁנָּטַע
אִישׁ אַחֵר. הִסְתַּכְּלִי בְּרִקּוּד שַׁלְהָבוֹת
הַפְּרָחִים, הַצָּפוֹת בְּמִשְׂחַק הֲלָטָה.

היא:
אַתָּה שׁוּב מְדַבֵּר לָרְאִי וְנִמְלַט
לִדְמוּיוֹת נָשִׁיּוֹת, לְהַבְלֵי-הֲבָלִים.

הוא:
לֹא שָׁכַחְתִּי. אַתְּ רַק דּוּמִיּהָ, מַחְשָׁבוֹת
שֶׁל שְׁתִיקָה. אַתְּ אֲנִי ואֲַנִי הוּא אַתָּה.


---


מתוך כתב העת "הו!", גיליון 10



נגמרים


בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הִתְחַלְנוּ לְזיֵַּף
דָּמִינוּ זֶה לָזוֹ כְּפִי שֶׁקִּוִּית.
ידַָעְנוּ טוֹב כַּמָּה זֶה מְעַיֵּף,
וְשׁוּב ידַָעְנוּ טוֹב. וְלֹא רָוִית.

בַּיּוֹם הַהוּא אַתְּ נֶאֱנַחְתְּ מְאוֹד;
סָפֵק הַמּוּעָקָה, סָפֵק אוֹרְגַּזְמָה.
לֹא הִסְתַּפַּקְנוּ. נֶאֱנַחְנוּ עוֹד.
הַיּוֹם נִשְׁתֹּק. וְאָז נִשְׁתֹּק. וְאָז מָה?


במרכז הארצי להצלת צבי ים

הָרֵי הַמָּוֶת הִשְֹתָּרֵעַ כְּמוֹ
הַיָּם הַזֶּה. הָיִינוּ כָּאן כְּבָר פַּעַם.
צַב יָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ טַעֲמוֹ
שֶׁל יָם אַחֵר. אֵינִי יוֹדֵעַ טַעַם

שֶׁל יָם בִּכְלָל. הַצָּב הוּא מֵטָפוֹרָה,
אֲבָל אַחֶרֶת, וַאֲנִי דָּג חַי
אוֹ מֵת, בְּכָל מִקְרֶה, דָּג שֶׁסּוֹפוֹ רַע –
כְּלוֹמַר, סוֹפִי. צוֹעֵק קוֹל דְּמֵי אַחַי

מִמְּכָלֵי הַפְּלַסְטִיק, מִסִּיּוּט
שֶׁטֶרֶם הִתְבַּהֵר, וּמִי יוֹדֵעַ
מִי עוֹד יָמוּת בּוֹ בַּהֶמְשִׁךְ. אוּלַי

אֲנִי. אֳבָל פִּתְאוֹם אֵיזוֹ חִיּוּת
קוֹרֵאת בִּי שֶׁקֶט עַז. אֵינִי מוֹדֶה, אַךְ
הַשִּׁיר הִפְסִיק מִזְּמַן לִהְיוֹת עָלַי.


צזורה


יֶלֶד אוֹחֵז בְּסַּכִּין שֶׁל מָחָר
דָּם לֹא נִגָּר וְהַשֶּׁקֶט רַק שֶׁקֶט
יֶלֶד (רַק יֶלֶד) לוֹטֵף וְנוֹשֵׁק אֶת
מִי שֶׁחוֹשֶׁבֶת: "זכָָר" (רַק זכָָר)

הוּא לוֹחֵשׁ: "רַק" (זֶה מַרְגִּיעַ אוֹתָנוּ)
הִיא מִתְעַרְסֶלֶת בְּנַעַר נִבְחָר
נַעַר אוֹחֵז בַּסַּכִּין וּמָחָר —
(שׁוּב נִמָּלֵט מִדְּבָרִים שֶׁיּדַָעְנוּ)

— עֶרֶשׂ הַדְּויַ שֶׁל הַיּוֹם יִתְמַלֵּא
רֵיחַ שֶׁל בֹּקֶר עָכוּר וּסְתָוִי
(עוֹד לֹא) הַנַּעַר עוֹזֵב וְנִרְדָּם

יֵשׁ לָהֶם סוֹד וְהוּא לֹא מִתְגַּלֶּה
הוּא לֹא יבִָין וְגַם הִיא לֹא תָּבִין
אֶת הַדְּבָרִים שֶׁיּדְָעוּ (זֶה לֹא דָּם?)


---


מתוך מדור תרבות וספרות של עיתון הארץ



מבשורה משחרר רק המוות


חייל עובר על דו"חות חללים. העת היא שלהי הקיץ ושלהי המלחמה. השמות באים והולכים מול עיניו כמו קרדיטים בתום סרט בבית הקולנוע, בעודך מפלס את דרכך ליציאה התת־קרקעית בין קופסאות ריקות של פופקורן. החיילת הג'ינג'ית שוב כיבתה את המזגן. החייל, תוך כדי רפרוף על הדו"חות, מטריד עצמו בדילמה המוסרית: האם עליו להגיב בכל מרצו להתקפה של הג'ינג'ית, לפסוק ממלאכתו, לקום מכיסאו ולהפעיל את המזגן מחדש? או שמא נכון יותר יהיה לקבל בהכנעה את המצב הקיים? מבט חטוף אל השעון המרצד בתחתית מסך המחשב מכריע: קץ היום ממשמש ובא. הרווח של הקימה, אפוא, פחות מההפסד, ועל כן יש להבליג ולהמתין. "המלחמה הזו לא תיגמר לעולם", ממלמל החייל השמנמן שיושב לידו ושוקד על טפסים של חיילי מילואים. החייל עם הדו"חות מתעלם ממנו. קשה להחמיץ את האכזבה המשתכנת בארשת פניו של החייל השמנמן, אשר קיווה למצוא פורקן לשעמום בשיחת חולין הגונה. החייל עם הדו"חות, מצדו, פיתח שיטות שונות להפגת השיממון, ולפי שעה הוא מתעמק בניתוח סטטיסטי של שכיחות השמות בקרב הנופלים, כשהשם "משה" מוביל ברוב קולות (אבל מי יודע מה צופנים הדו"חות שעוד ממתינים לו). החייל השמנמן משחרר אנחת זעם, מתרומם ממושבו ומפעיל את המזגן. בן רגע מסתובבת החיילת הג'ינג'ית פעורת עיניים ונוהמת בבוז: "מה נראה לך?".

החייל שמפסיק לעבור על הדו"חות מסתובב כדי להסתכל על המאורע ולנצל את המאבק בין הג'ינג'ית ובין השמנמן לטובת הפסקת אש קצרה בינו ובין עצמו. עדיין לא גמר אומר בנוגע למידת הסקסיות של החיילת הג'ינג'ית, שמחד שיערה אדמוני וחזה מוצק ושופע, ומאידך אפה נפול ובולט בכיעורו. עיניו עוקבות אחריה בעת התרוממותה הכבדה ממושבה ולומדות את רגליה המדדות אל עבר כפתורי המזגן. בהתרסה ברורה לכל היא לוחצת על כפתור הכיבוי, כמו לחיצה על הדק. החייל השמנמן משפיל מבט מלא מורך וכלימה. המלחמה הזו באמת לא תיגמר לעולם, חושב לעצמו החייל המשקיף מהצד ושב לגופות החיילים בצורת דפים שזנח. אין לו ספק כי ערימת הדו"חות התמעטה מאוד מאז תחילתו של היום. לרגעים חש שהוא מכיר את המתים המסתתרים מתחת לשמות ולמספרים, ובלבו רוצה לומר קדיש עליהם, לבקר בכל שבעה ושבעה ולהניח יד מנחמת על כתפיים רועדות מהתייפחות.

מסביב ניכרות אוושות עדינות של התמתחות לקראת שיבה הביתה, ופעימות הלב, אשר התרגלו לקצב העצלתיים הקבוע, מתנערות מתנומתן ומְתַרְגְּלוֹת מקצבים אחרים. נותרו רק שלושה דו"חות. בראשו רואה החייל שדה קרב מדברי, עצום ושומם, ובמרכזו ניצבים שלושה חיילים רועדים בעיגול, כל אחד משקיף לכיוון אחר, מסתובבים סביב זנבם במבט מבוהל, והנה הוא בעצמו הורג אותם באצבעותיו, דוחק אותם לניילונים מרופטים בקלסר מאובק ומשאיר אותם מדממים בפנים. כעת נותר רק החייל האחרון, שוכב על שולחנו ומחכה לגזר דינו. "בתאריך כך וכך, נהרג החייל במהלך פעילות מבצעית. פרטי הנפגע:" — שם מוכר כל כך נחשף בקווים השחורים; שמו שלו. החייל שעובר על הדו"חות יודע שהוא הנושא הבלעדי של שם זה, ולכן מביע פליאה מאופקת, אך כאשר הוא עובר על רצף המספרים המרכיבים את המספר האישי, הוא מבין שמדובר כנראה בשגיאה ברשומת, שכן זהו מספר ששייך לו ורק לו, ואין ספק שהוא הנושא הבלעדי של מספר אישי זה, ואם משקללים את השם ואת המספר האישי אזי אי־אפשר להסיק דבר מלבד שמדובר בטעות.

החייל שסיים לעבור על הדו"חות קורא שוב ושוב את שמו ואת מספרו הכלואים בטבלת פרטים צנועה מתחת לכותרת החד־משמעית: "הנדון: הודעה על חלל", ומחלץ גניחות צחוק חנוקות. "המפקדת", קורא בקול רם שמושך את תשומת לבם של כל הנוכחים, "יש כאן איזו טעות". המפקדת, אשר ממוקמת במשרד שבגדה השנייה של המסדרון, מסיטה את מבטה מן המחשב כדי לשלוח מבט עייף לחייל. "גש אלי למשרד ונטפל בזה". על המדף הרעוע בחדרה של המפקדת גוססים בעיקר ספרים צבאיים על מורשת קרב, ספרים על חוקים לכתיבת מסמך צבאי וספרים עם פקודות המטכ"ל. מלבדם נרקב ספר עב כרס בשם: "ציטטות לכל עת", וקמלה אנתולוגיה של שירי ארץ ישראל היפה. פעם, כאשר חטף ריתוק על הופעה מרושלת, התגנב לחדרה בתקווה לדלות שעשוע מספריה. הוא פתח את האנתולוגיה באקראיות ונפל על שיר של רחל, "רק על עצמי לספר ידעתי". שיר לא רע, חשב, אבל מה הקשר לארץ ישראל היפה. הכיסא של המפקדת מרופד ונוצץ, ובחלון שמאחוריו אפשר לראות את השביל שמוביל לחדר האוכל. "על איזה ליקוי אנחנו מדברים כאן?", רוטנת המפקדת בסמכותיות מעושה. "הנה, תסתכלי", אומר החייל שמגיש את ההודעה על מותו למפקדת, "משום מה מופיעים כאן הפרטים שלי, השם והמספר האישי שלי". המפקדת לא מתיקה את מבטה מן החייל ורק מצמצמת את עיניה בחשדנות תוך כדי לקיחת המסמך מן החייל. באיטיות היא מורידה מבטה לעבר הדף ומעיינת בכתוב, מרימה את מבטה אל החייל ושואלת: "אנחנו משוכנעים שאלו הפרטים שלך?". והחייל שאלו הפרטים שלו מגיב מיד: "בהחלט, המפקדת". המפקדת קופאת לרגע כשמבטה נעוץ בנקודה דמיונית בפינה הימנית והעליונה של החדר, מהנהנת בקצב מתעצם וקובעת: "תן לי לבדוק את הנושא".

החייל שמחכה בתחנת האוטובוס משחק בפיתוח היפותיזות בנוגע ליסוד הטעות אשר צרבה את שמו כחותמת על אותו מסמך משונה הממתין כעת לחסדיה של המפקדת. הרחוב גועש והמכוניות דוהרות הלוך ושוב, אך החייל מחובר לאוזניות כמו למכונת הנשמה ואינו שומע דבר זולת הצלילים המתוקים של הגיטרה בשיר החדש של להקה מארץ אחרת. הספקולציה הרציונלית ביותר היא שחייל מבולבל היה אחראי על העברת הטפסים, ובמקום להזין בתיבת המייל את נתוניו של החייל שצריך לעבור על הדו"חות הוא לכד אותם בשוגג באותו דו"ח שערורייתי. אולם אל לו לחייל המשתוקק לבואו של האוטובוס להסתפק בתיאוריה הראשונה העולה בראשו; שכן אפשר שמדובר בפעולה מכוונת של חייל ממזר, שהחליט לשים קץ לחוסר העניין על־ידי השתובבות בנתוני דו"חות החללים. החייל המשוטט במחשבותיו מתמלא אט אט בשאלות מהולות בפחד: האם שמו החליף שם אחר? כמה עיניים הספיקו לקרוא את שמו בטרם התגלגל המסמך לידו? מכאן נודד החייל למחוזות אחרים ומתמקד בעיקר בטרוניות על טיבן של הבירוקרטיה ושל ההייררכיה, שנגדעות יחד עם בואו המיוחל של האוטובוס.

מחוץ לדלת הבית עומדים קצין, חיילים ורופא עם ראש מורכן. החייל השב לביתו מבחין בהם מרחוק. מה כבר יש להם לחפש פה? אולי המפקדת שלחה אותם? פניהם לשלום או לרעה? הוא צופה באמו פותחת את הדלת, עומדת מאובנת תוך כדי האזנה לדבריהם, ואחרי רגעים ספורים פורצת בבכי תמרורים ונופלת לידיהם הנכונות להכלה. האסימון נופל לו בעזות כמו חיילים בשדה קרב: עיניים רבות קראו את המסמך הזה, הנהלים בוצעו בהתאם, וכעת הגיעו לבשר לאמו על מותו. הוא שולף את הטלפון בזריזות משל היה אקדוחן במערב הפרוע. "המפקדת, התקשרתי להתעדכן מה נעשה עם עניין הדו"ח הזה שהבאתי לך". בצד השני לא נשמע קול. "המפקדת?". ושוב דממה, ופתאום השתנקות קלה של בכי עצור, "אני מצטערת", ממלמלת המפקדת תוך כדי גיהוקי אנקה, מסדירה את נשימותיה ופולטת בבת אחת כמו מדקלמת מלל מוכן מראש: "לאחר בירור הנושא נמצא כי אין יסוד להאמין שהמידע המופיע על גבי המסמך אשר מסרת לי הבוקר מכיל מידע שגוי, ולפיכך התקבלה ההחלטה, לאחר דיון ממושך בנושא, כי הנך חלל צה"ל כפי שמצוין בדו"ח שמסרת לי. יהי זכרך ברוך".

החייל שהוכרז כחלל נאלם וראשו מתרוקן ממחשבות. באוזניו מהדהדים קולותיה המגוחכים של המפקדת עם דמעות תנין, בעיניו מהבהבים אמו והחיילים מחובקים, ומה יהיה עליו עכשיו, מה עושים עם חוסר האונים הזה שמפלס את דרכו בלבו ומכתיר עצמו כשליט. הוא טורק את השיחה בפניה של המפקדת ורץ לפתח ביתו. "אמא", מזדעק, "אני חי!", חיוך מופרז נסוך על פניו, "זה הכל טעות!". אמו ניתקת מהחיבוק הממושך, מתבוננת בבנה מלאת חרדה, מתבוננת במבשרים בחרדה דומה, שוב בבנה, ומגמגמת: "אבל... הם אמרו... הודיעו... אבל אתה מת. לא? איך לא? מה לא? הרי הרגע זה מה שהם בישרו, והרי היה בכי והיה חיבוק, לא? זאת אומרת..." — הקצין קוטע אותה ומניח יד מנחמת על כתפה: "יצאה הוראה חד משמעית שהוא מת. כנראה ששכחו לעדכן אותו. על כל פנים, הרמטכ"ל הורה לא לשוחח אתו, כדי לא ליצור רושם מוטעה". החייל עם הרושם המוטעה עוד מתעקש ומאמץ את גרונו לצווחות אימים: "אני חי! אני חי! אני חי!", ואמו נאבקת לא להביט בו, ובין רגע מתרסקת שוב למנוחה על החזה היציב של הקצין, שלוחש לה: "הוא היה גיבור".

החייל הגיבור מנצל את ההזדמנות ופורץ מבעד לדלת הפתוחה לביתו. הוא פושט את מדיו ומתרחץ למשעי משיירי היום. המחשבות שורקות בראשו כקליעים והוא מחליט לא לעסוק בזה יותר לעת עתה. בסלון הטלוויזיה פתוחה על ערוץ החדשות. מגיש זחוח וחמור סבר מדווח שהלחימה ממשיכה ושאנשים מתים בה, ומגלה לנו שאם נמתין לתום הפרסומות נזכה לדעת את שמות הנופלים הטריים. בפרסומות רואים חיילים מתענגים על חטיף שוקולד, אם שכולה חושפת את כל סודותיה למראיין מדושן ואשה במערומיה החלקיים נמרחת על רכב לגברים חזקים בלבד. אנו חוזרים אל המגיש שפוצח בקריאת "ואלה שמות". שמונה חיילים נוספים נהרגו מאז אתמול. אלוהים, מתפלל החייל משולל האמונה לראשונה בחייו, אל תיתן לשמי לעלות על דל שפתיו, והמגיש, כמו במין רצון כמוס להקניט, אומר באותו הרגע ממש את שמו. החייל ששמו נאמר בטלוויזיה בוכה. לא כמו אמו ברעש, לא כמו המפקדת במסווה, אלא בקול דממה דקה, בהפנמה, נוטף דמעות פשוטות כמו זיעה, אלוהים, פעם אחת הייתי זקוק לך, מתחנן, אלוהים, למה עזבתני.

ההוראה להתכחש לקיומם של החללים נפוצה מהר מאוד בקרב העם. החייל המוכחש מתהלך בעיר ומחשב כמה אחוזים מהאנשים לובשים גופייה. על התפילות הוא ויתר מהר מאוד, ולא זמן רב אחר כך גם ויתר על התקווה שמישהו יפר את הצו ויביט בו. מה כבר נותר לו חוץ מזה. בביתו נערכת שבעה לכבודו. הוא לא העז עוד לבקר בה, אך כל הטכניקות המורכבות שפיתח לאורך השירות ליצירת עיסוק יש מאין כבר אינן מספיקות לו לנחמה, והחייל אשר אינו עומד עוד בפיתוי נכנס לביתו. אמו מראה למפקדת שלו תמונות מהילדות. "הנה כאן", היא מתרפקת, "היינו בחוף סיני כשהוא היה בן ארבע". החייל שהיה בחוף סיני כשהיה בן ארבע מבין מהר שאין מוצא גם בשהותו בשבעה, ומעסיק עצמו בחישוב אחוז האנשים שמעולם לא פגש מתוך הנוכחים בשבעתו. המלחמה, בניגוד לכל הציפיות, נגמרה. אחד ממכריה של אמו, תת אלוף בדימוס, מסביר בפאר רב על ההישגים המופתיים שהושגו. "אבל המתים", מתפרצת גננת בגיל העמידה עם צבע אדום דהוי בשיער, "כל המתים הללו — האם הם שווים את זה?". התא"ל במיל' מרצין, מישיר אליה מבט וקובע: "לכל מלחמה יש מחיר". החייל השמנמן פוסק מזלילת העוגיות היבשות כדי להדליק את המזגן. "כל חייל שמת", אומרת הגננת, "זה כאילו שאני מתה", ורק החייל שעבר על דו"חות החיילים יודע בדיוק מי מת ומי לא, והיא בוודאי לא היתה שם, דווקא היא לא, ודווקא הוא כן.

החיילת הג'ינג'ית נכנסת בביישנות לבית בברכת: "שלא תדעו עוד צער". ישנה אמירה נפוצה הטוענת כי נשים יפות יותר בלי בגדים. טרם הוכחה נכונותה, אולם אין ספק שחיילות יפות יותר בלי מדים. השדיים הצחורים שלה רומזים על רכותם מבעד לגופייה הדוקה, והאף נראה לפתע עדין, גולש על פניה בחדווה. היא ניגשת אל האם ונאנחת: "אני אתגעגע אליו". החייל המת מתקרב אליה וכמעט מנשק אותה, אבל היא מסתובבת וניגשת לכבות את המזגן.


---


מתוך כתב העת "הו!", גיליון 12



הרגע הזה


לִישֹׁן זֶה לְנַסּוֹת שׁוּב לְהַמְתִּיק
אֶת הַבְּדִידוּת הַזּוֹ בְּסֻכְּרָזִית.
לוֹמַר לַנֶּפֶשׁ: "הוֹ, אֵיךְ שֶׁרָזִית!"
וְחֶרֶשׁ לְפַשְׁפֵּשׁ בָּהּ כִּבְנַרְתִּיק;

מַשְׁמָע: לְהַאֲזִין לְכָל תְּזָזִית,
לֹא לְהָעִיר כְּאֵב עֲנָק, עַתִּיק.
לְהִצְטַיֵּד בְּבֶהָלַת בּוּטִיק
שֶׁל לוֹחֲמִים בְּלִי נֶשֶׁק בֶּחָזִית.

וּבְכֵן, לִישֹׁן עַכְשָׁו, לִישֹׁן מִיָּד!
לִישֹׁן לִפְנֵי שֶׁתִּתְחַלֵּף אַשְׁמֹרֶת
וְהַשָּׁעוֹן יִלְעַג אֶת הַבְּשׂוֹרָה.

לִישֹׁן זֶה לַחֲלֹף מַמָּשׁ לְיָד,
לֹא לְהַבְחִין, וְרַק אֵיזוֹ צְמַרְמֹרֶת
תָּעִיד שֶׁזֶּה כִּמְעַט, כִּמְעַט קָרָה.


החרב המתהפכת


אוּלַי בְּדִידוּת דּוֹרֶשֶׁת אֹרֶךְ רוּחַ.
הַלַּיְלָה, לְמָשָׁל, אֲנִי חֲסַר
מָנוֹחַ, נֶאֱחָז בְּחֹק פָּרוּעַ,
בּוֹרֵחַ, כְּתָמִיד, מִמַּאֲסָר.

אוּלַי לִהְיוֹת לְבַד זֶה כְּמוֹ לִשְׁמֹעַ
סוֹנָטַת אוֹר יָרֵחַ בְּמַכְשִׁיר
נַיָּד, בְּלִי אָזְנִיּוֹת, אֲבָל לִדְמֹעַ.
אוּלַי מוּטָב לִכְתֹּב בִּמְקוֹם זֶה שִׁיר.