#בדידות
#פרידה
#כאב
42_למסירה
הצטברו לי בחדר כמויות בלתי נסבלות של לבד עד אפס מקום, אז גררתי חלק מהלבד החוצה, לזרוק לרחוב. כבר פניתי ללכת, אבל איזו עוברת אורח עצרה אותי בקריאת: ״זה שלך?״. הנהנתי ברפיון. ״ואתה זורק את כל זה?״ בדקה בנימה קלה של השתוממות. המשכתי להנהן באותו הרפיון. ״למה?״ דרשה ממני, ובמאמצים בלתי ניתנים לשיעור גירדתי מעצמי תשובה: ״אין לי צורך בכל כך הרבה״. היא התרצתה. ״בדיוק כזה חיפשתי לדירה״, והרעד הכבוש בקול שלה ניסה לפתות אותי לשאול עוד, אבל הייתי מרוקן מחשק, ובכל מקרה ידעתי שרק מי שביחד רוצה לחפש לבד.