#פחד
#אמאבא
#סקס
40_הבור שלי
היום החלטתי לחפור את הבור. מזג האוויר היה נעים בצורה יוצאת דופן, וחשבתי שיהיה חבל לבזבז אותו. נועה סיפרה לי שכשהיא יצאה עם בנים אחרים ולא היה לה מה להגיד, היא הייתה אומרת: "נעים בחוץ", אפילו כשלא היה נעים. שאלתי אותה למה היא אף פעם לא אמרה לי את זה, והיא ענתה שאני אמתי מדי בשביל זה. בדיעבד, זה היה חסר לי. לפעמים היא הייתה שותקת ומביטה בי, והרגשתי שהיא רוצה לשקר ומפחדת. אף פעם לא רציתי שהיא תפחד. לפני שנתיים יצאתי לדייט עם איזו מאי אחת מכפר סבא. נסעתי שעה וחצי באוטובוס שכמעט איחרתי. כל הדרך ניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. כשירדתי מהאוטובוס, הלכתי לכיוון הלא נכון, ובמשך חצי שעה חיפשתי אבוד את בית הקפה "המדרחוב". היא כבר הייתה שם. היה לי קצת לא נעים שככה היא הייתה צריכה לחכות לי, ומצד שני היה לי נעים מאוד. "מאי?", גמגמתי, והיא הביטה בי בחצי חיוך שאומר: "לצערי". אני זוכר שהיו לה עיניים יפות מאוד. כשהייתי קטן פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים. בגיל מאוחר יותר קראתי שאם אתה מסתכל למישהו בעיניים יותר משש שניות, זה אומר שאתה רוצה לשכב אתו או לרצוח אותו. לפחות זה עזר לי להבין שאין לי תסביך אדיפוס. אבל העיניים של מאי לא כל כך הפחידו אותי, והן אפילו היו קצת מרגיעות. שקעתי בהן וטבעתי בהן עד שלא שמתי לב אפילו להשתקפות שלי. היא בטח חשבה שאני רוצה לשכב אִתה או לרצוח אותה, אבל רציתי רק לחבק אותה ולומר לה שאנחנו נשאר אנחנו ובכל זאת יהיה בסדר, ורציתי שהיא תגיד לי בדיוק אותו דבר, ואז תחייך אליי חיוך שלם, ואולי אפילו נתנשק. אחרי מספר דקות מעיקות של שתיקות ובהיות ריקות, היא אמרה לי שאני מפחיד אותה. "למה?", ביקשתי ממנה, והיא השפילה מבט בחרטה על הפליטה, ואז השיבה בשברים: "אני... לא יודעת. אתה... אתה פשוט מפחיד. אולי... אני לא... אתה מזכיר לי דברים שאני רוצה לשכוח... אולי לא. אני באמת... אני לא... לא יודעת". התנצלתי, והיא הבטיחה שהיא תכתוב לי ברגע שתגלה מה היה בי כל כך מפחיד. עד היום היא לא כתבה. אני לא חושב שבאמת ציפיתי שהיא תכתוב. אבל רציתי. אפילו שתכתוב סתם, שהיא באמת לא יודעת, שהיא סתם הייתה בתקופה קשה. בדרך חזרה לאוטובוס טיילתי קצת בכפר סבא. עד שנסעתי לדייט הזה לא האמנתי שמדובר באמת בעיר. תמיד דמיינתי את כפר סבא כמו כר דשא אינסופי עם בקתות קטנות וחומות, אחד מהמקומות האלה שנוח לרצות לברוח אליהם. השיטוטים לקחו אותי לסמטה קטנה גדושת גרפיטי. על הקירות היו בעיקר כיתובי ענק של שמות. היה שם גם "מאי" אחד. אולי זו אותה ה"מאי" שיצאתי אִתה. מתאים לה להיות מסוג האנשים שצריכים את השם שלהם על הקיר. חשבתי לעצמי שלא מגיע לשם שלי להופיע על קיר, וכל הכבוד להם שהם ככה אוהבים את עצמם, אבל נזכרתי בבהלה של מאי. אחר כך, כשכבר הייתה נועה, דמיינתי איך היא תכעס כשתראה פתאום מכתב ממאי. זה יהיה שקר אם אומר שלא רציתי שנועה תכעס. בסופו של דבר היא לא כעסה. אף פעם. אפילו לא ביום שגרמתי לה לשכב אתי שוב, אף על פי שכבר נפרדנו.

אבל חוץ ממזג האוויר, כבר הרבה מאוד זמן אני מפנטז על הבור. נועה הייתה אומרת שבסוף אני אטבע בפנטזיות שלי. אני חושב שהיא פשוט הייתה מאוכזבת שאף פעם לא פנטזתי עליה כשהבאתי ביד. ניסיתי להסביר לה שזה שאני מפנטז על אחרות זה סתם מתוך הרגל, שאני לא צריך לפנטז עליה כי יש לי אותה. היא התעקשה שהיא לא כועסת, סתם מאוכזבת. אולי אם הייתי מספר לה שאני מפנטז על מאי ושאני עדיין מחכה למכתב ממנה, היא הייתה כועסת. היא יודעת שמכתב זה הרבה יותר מסקס. בגלל זה היא לא כעסה עלי כשנפרדתי ממנה במכתב. שנינו הרגשנו שהמכתב הזה הוא הדבר האינטימי ביותר שידענו. כבר במכתב כתבתי לה שאני מתכנן לחפור את הבור. היא לא האמינה. באמת היו לה סיבות לא להאמין, ובכל זאת, עובדה שהיום החלטתי לחפור את הבור. לא מצאתי בבית אֵת, אז קניתי אחד חדש. רציתי לחפור אותו בגינה, קרוב לבית, אבל אִמא שלי הייתה כל היום בבית, ופחדתי שהיא תכעס עלי. כשנועה בגדה בי שאלתי אותה, את אִמא שלי, למה אנשים עושים את זה, והיא הסבירה לי שההורים שלהם לא מספיק אוהבים אותם והם מנסים למלא את עצמם בדברים אחרים. "הם לא יצליחו, זה לא עובד ככה, זה כמו לאכול כשאתה צמא", התקוממתי, והיא צחקה והוסיפה שיש לי מזל שהיא אוהבת אותי, אחרת הייתי גם צמא וגם שמן. סיפרתי את זה לנועה, והיא טענה שזה בולשיט, כי ההורים שלה אהבו אותה מאוד. "אתה חייב להפסיק להפוך את החיים למתמטיקה. זה מה שאני שונאת בך", היא אמרה ברַכּות, ואני חיבקתי אותה חזק. אחר כך חלמתי על מאי. שכבנו על הגב בתוך כר דשא אינסופי, ושאלתי אותה אם ההורים שלה אהבו אותה. היא אמרה לי שהיא לא יודעת. "אבל ההורים שלי אהבו אותי", אמרתי, "ובכל זאת אני ריק". היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שזה בסדר, כי כולנו בורוֹת, וזה בכלל לא קשור להורים. אני חושב שאז היא נישקה אותי, ואולי אפילו שכבנו, אבל רק כי הרגשנו שלמים.