#אושר
#כאב
#געגוע
04_לכל מאן דבעי
תמיד אני עומד על המשמר של עצמי ומשגיח שלא מתגנבת פנימה לתוכי שום שמחה. רגע אחד של היסח דעת והיא תפלוש: שמחה קטנה, פשוטה, מנצנצת, תתפרץ לבית הסוהר שלי ותתרוצץ עם פנים זורחות, ואני מוכרח לגרש אותה, שהרי הריקנות הזו מוכרת, מובנת, ברורה, העננה הכבדה שעוטפת את הנשמה בשמיכת פוך של חורף, רק כך אפשר לחיות, אני חושב מבלי להאמין לעצמי, אבל פתאום השמחה הזו! מי הזמין אותה בכלל! חיוך של ילד מתמתח בלי התרעה על הפרצוף כי הרחוב יפה, כי לאישה יש ריח נעים, כי תינוק מתנדנד בנדנדה וצוחק, ומשהו יוצא החוצה לקראת כל זה, משתוקק לרקוד במסיבה הגדולה של החיים, כמה אשם אני מרגיש ברגע הזה - זה מובן, בעצם, מה שאני מנסה לומר? הידיעה שאין לי זכות לשמוח? שנגזר עליי לשאת את עול האבל לעד, ללא דקה של מנוחה, ולו הדקה ביותר? איך אפשר בכלל לנוע מנקודה לנקודה, מרגע אחד למשנהו, כשאני נאלץ לסחוב על הגב את כל האתמולים המוכתמים? לקראת מה אצעד כשהמחר נראה גם הוא מזוהם? אילו רק יכולתי להביט בהווה, לא אחורה, לא קדימה, להסתכל לעכשיו בלבן של העיניים, לשמוח את העכשיו הזה, לשאוף עמוק את מה שחופשי מזיכרון או מדמיון, חף מחרטה או מחרדה, מה שלחלוטין קיים בפני עצמו, הרגע הזה ממש, אף פעם אני לא מצליח לגעת בו, קרוב כל כך ועדיין רחוק, הרגע שלעולם לא יהיה שלי, אני ניזון מנוסטלגיה ומנבואות, אני מסוגל להרגיש רק בטרם או בדיעבד, אף פעם לא ברגע עצמו, לחשוב על מה שיהיה או על מה שהיה, ואף פעם לא לשמוח, אני יכול להתגעגע, אני יכול לצפות, אבל לא לשמוח, אף פעם לא לשמוח.