#אלוהים
#ילדות
#אהבה
28_קולם המתוק
גם אני דיברתי עם אלוהים. היו לו קולות בהמון צבעים. קראתי להם מלאכים. יום אחד עמית בכה כי אמרתי לו שהוא לא החבר הכי טוב שלי. הוא קרא לגננת. "מי החבר הכי טוב שלך?", בחנה אותי, ועניתי מבלי למצמץ: "המלאכים שלי". היא לא חיבקה אותי. אדרבא, רק נזפה והטיפה לי מוסר. מאוד מטושטשת התקופה הזו, הגן, ומי יודע מה נטבע בי מאז. אולי אני רק תולדה עגומה של אינספור הטפות מוסר מפי גננת אחת שהתעקשה להרוג את המלאכים שלי. איך יכולתי להסביר לה כמה משְׁמים הממשי? כמה הוא לא שלי? איך אפשר היה לומר שאני לא מכיר דבר מלבד המלאכים?

כמעט חמש עשרה שנה אחרֵי אני שומע אותם שוב, בהיסח דעת מוחלט, תוך כדי נגיסה בכדור פלאפל יבש. קול מלאך צרוד אומר לי: הלב שלך שבור. אתה מוכרח להבין מדוע. אני שוכח ששתקנו כל השנים, ועונה לו: לא רוצה לדעת. קול אחר משתעל ומבהיר: אנחנו מבינים אותך, אבל אתה מוכרח. הם הזדקנו. הנה אני נזכר. איפה הייתם חמש עשרה שנה? לא היה לנו על מה לדבר. עכשיו יש. אני חיכיתי לכם. קחו אותי אִתכם. הוציאו אותי מהעולם הזה, מהארץ הזו, מהעיר הזו, מהגוף הזה, אי אפשר לסבול יותר את המשחק המגוחך של ההשתוקקות ושל ההיעדר, קחו אותי אליכם. המלאכים נאלמים. אל תלכו שוב. מוסיפים להיאלם. אני יודע למה נשבר לי הלב. אני יכול לגלות לכם. אבל רק לכם. רוצים לשמוע?