#אהבה
#מילים
#בדידות
26_אהבה
כמה מילים עוד אצטרך לחפש עד שאוכל לחזור סוף סוף אל המילה היחידה, הברורה, הנכונה: אהבה. א-ה-בה; תחילה אנחה קטנה, עצורה, מתפלאת בעצמה מקיומה, אַ, פליטה כמעט אילמת, עדיין לא מרשה לעצמה, ולעומתה הבאה - הֲ - היא כבר צליל גדוש אוויר, היא אנחה חסרת בושה, והיא מתרפקת על נוכחותה, ומעזה להתענג, למה לא, מכירה בכך שהיא בעצם גניחה, ולבסוף אל התנועה המדויקת הזו, התנועה המכוונת תמיד קדימה, מצטרף עיצור מובהק - ב, אונומטופאה של רטט, בבבבבבבבבבבבב, כל הגוף יוצא במחול יחד עם הניגון המְתַקְתַּק שמתנפץ על השפתיים, וכעת אנו עומדים מול בָה, כמו של תקווה, של תאווה או של להבה, וגם של |וַ|אני נמצא בי ו|בָהּ|, שימו לב איך שלוש תנועות זהות, אה-אה-אה, תנועות שנשמעות כמו הקדמה לקראת ההתפרצות הגדולה, משתנות פתאום כשיוצקים לתוכן את ה-ה' ואת ה-ב', ואז איזו הרמוניה אוספת את שלוש האחיות לכדי אקורד, אקורד שיש לו רק פתרון אחד, פתרון יפה בגוונים שקשה לשאת, אבל גם קל, פתרון כבד וגם חסר משקל, וכל הסולמות שבעולם מטפסים עד אליו, אל התו האחרון, הסוף שהוא גם ההתחלה, התוצאה שהיא גם הסיבה, זה הגלעין שנטמר בתוך המילה הזו, זה האהבה, האהבה עצמה, כלומר הדבר עצמו שאותו מכנים בשם אהבה, והרי את הגלעין הזה מוכרחים לשלוף החוצה מתוך פרי המילה העסיסי, להביט בו כפי שהוא, להתנקות מהאנחות ומהגניחות ומהרטטים ומסימפוניית השפה ולהתרכז במה שנמצא תמיד לפני, בואו, נסו גם אתם, חלצו את הגלעין מהאהבה, נאגור יחד מספיק ונוכל לשחק בהם גוגואים, להיות ילדים בחצר בית הספר שמשחקים באהבה, אבל כמה מילים עוד אצטרך לחפש עד שאוכל לחזור סוף סוף אל המילה הבודדה, הארורה, הנדושה.