#זמן
#כאב
#מוות
24_השען הקטן
"זה מקולקל", הכרזתי בכניסה לחנות הקטנה של השען ביהודה המכבי. הוא היה זקן גרום, שבאותה שעה שיחק בגלגלי שיניים של שעון עתיק. לקח לו רגע להרים את ראשו, להדק את משקפיו, לשמוע באיחור קל את שנאמר ולהשיב בהיסוס: "השעון?". חיכה לי שם כיסא ריק, וכבר הבנתי שמדובר בעסק שדורש יותר מעמידה מבוישת על סף הדלת. בקול צרוד מזעם כבוש השבתי: "הזמן", אבל כל הקמטים שלו רעדו בבלבול ובתימהון, אז הוספתי: "לימדו אותי שהזמן מרפא, והזמן שלי רק עושה אותי חולה. אני מפחד שאני עוד עלול למות מזה". הזקן נשען לאחור תוך הרמת כפיו לתנוחת הצלוב והתנער בנימוס: "הייתי רוצה לעזור לך, בחיי, אבל אותי לימדו להתעסק בשעונים, לא בבני אדם", וכשסיים לשתוק חמלה עייפה, הניח יד על כתפיי במחוות נחמה מיושנת. "אז למי לפנות?", כמה כתפיים כבר ניחמה היד הזו, כמה שעונים היא כבר תיקנה. "בחיי, אין לי מושג. מצטער. אם הייתי יכול, אז הייתי עוזר. בחיי. מעומק לבי. הלוואי שיכולתי. הלוואי". לרגע היה נדמה לי שהשען באמת מצטער. הוא נד בראשו שוב ושוב ונאנח ברצינות, ידו אוחזת את כתפי, כאילו זה מקומה הטבעי. פתאום עצר, פער את עיניו ושאל כממתיק סוד: "אבל אמור לי בחור, מדוע אינך עונד שעון?", מה כבר אפשר לעשות עם שעון, תהיתי בקול רם, והוא חייך לי עם כל השיניים שנותרו לו: "עם שעון תוכל לכלוא את הזמן". מאז אני לוקח אותו לכל מקום, דואג להאכיל אותו לפחות פעמיים ביום, וכבר כמעט שלא פוחד ממנו, רק לפעמים חושש שאולי שכחתי את השעון פתוח והוא ברח.